מחשבה פלילית

המונח עצימת עיניים מופיע בחוק העונשין, וקובע כך:

20(ג)(1). רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם;

כלומר, כאשר אדם חשד שקיימות נסיבות מסוימות הקשורות לעבירה, אך נמנע מלהתעמק בהן בכוונה כדי לא לדעת בוודאות – הוא עדיין ייחשב כמודע, בדומה למי שידע בפועל.

המטרה של דוקטרינה זו היא למנוע מאנשים להתחמק מאחריות פלילית על ידי התעלמות מכוונת מעובדות מטרידות. הרציונל הוא שאדם שבחר לא לדעת – משול למי שידע בפועל. למשל:

• מי שרוכש מוצר מגורם מפוקפק במחיר זול במיוחד, אך נמנע מלשאול האם מדובר ברכוש גנוב – עשוי להיחשב כמי שהיה מודע לכך שהוא קונה רכוש גנוב.
• מי שמסיע נוסע מעבר לגבול מבלי לבדוק אם יש לו מסמכים תקפים, למרות חשד ממשי שהוא מסתנן – עשוי להיחשב כמודע לכך שהוא מסייע להברחת גבול.
• מי שמקיים יחסים עם קטינה, תוך שהעדיף שלא לשאול אותה לגילה למרות מראיה הצעיר במיוחד, עלול להיחשב כמי שעצם את עיניו, ובהתאם יחשב כמי שהיה מודע לכך שמדובר בקטינה.
  
  

היסודות של עצימת עיניים: 

כדי להוכיח שעצימת עיניים שקולה למודעות פלילית, על התביעה להוכיח שני יסודות מרכזיים מצטברים:

1. חשד סובייקטיבי – לדוגמה, האדם חשד שישנה עובדה או נסיבה בעייתית (למשל, בקיום יחסים אינטימיים, אדם חשד שמדובר בקטינה).
   
   
2. הימנעות מכוונת מבירור – האדם בחר שלא לבדוק את העניין, על אף שהייתה לו אפשרות לבדוק (יכול היה לשאול את הבחורה לגילה, ואף לבקש לראות תעודת זהות).
   
   

יודגש כי אם שני התנאים הללו מתקיימים, יראו את האדם כאילו היה מודע בפועל. בתי המשפט בישראל פירשו את הדוקטרינה באופן מחמיר, בעיקר במקרים של עבירות רכוש, עבירות כלכליות, ועבירות מין. בכך, החוק מבטיח כי נאשמים לא יוכלו להימלט מאחריות פלילית באמצעות טענות כמו: לא ידעתי, לא חשבתי, וכו'.