ארגוני פשיעה

סעיף 1 לחוק מאבק לארגוני פשיעה מגדיר מה יחשב לארגון פשיעה:
"ארגון פשיעה" – חבר בני אדם, מואגד או בלתי מואגד, שפועל בתבנית מאורגנת, שיטתית ומתמשכת לעבירת עבירות שלפי דיני ישראל הן מסוג פשע או עבירות המנויות בתוספת הראשונה, למעט עבירות מסוג פשע המנויות בתוספת השנייה;

לעניין זה אין נפקא מינה (אין משמעות):
1. אם חברי הארגון יודעים את זהות החברים האחרים אם לאו;
2. אם הרכב חברי הארגון קבוע או משתנה;
3. אם העבירות כאמור ברישה נעברות או מיועדות להיעבר בישראל או מחוץ לישראל, ובלבד שהן מהוות עבירות הן לפי דיני ישראל והן לפי דיני המקום שבו נעברו, או שלפי הדין הישראלי חלים עליהן דיני העונשין של ישראל אף אם אינן עבירות לפי דיני אותו מקום;
4. אם הארגון מבצע גם פעילות חוקית ואם הוא פועל גם למטרות חוקיות.

כמתואר לעיל, החוק נולד מתוך מטרה להילחם בתופעה קיימת בישראל, והמחוקק שיווה נגד עיניו את המציאות הישראלית, ואת התופעה ההולכת ומתפשטת של פשיעה מאורגנת העוסקת בהימורים, סחר בסמים, סחיטה באיומים ועבירות הונאה בהיקפים מדאיגים.

ארגוני הפשיעה בישראל עדיין לא הגיעו לכל המאפיינים שניתן למצוא בארגוני הפשע הידועים במדינות הים. יחד עם זאת, אומר בית המשפט העליון בישראל כי יש לפרש את המושגים תבניתיות, התארגנות, שיטתיות או המשכיות, על פי אמות המידה המקומיות.

כלליותה של הגדרת המושג ארגון פשיעה בחוק המאבק, לא נוצרה אלא כדי ליתן בידיהן של רשויות האכיפה והתביעה, כלים גמישים אשר יאפשרו התמודדות עם התפתחותן האבולוציונית של ארגוני הפשע המקומיים. מטבעם של ארגוני הפשיעה, שאלה נוטים למצוא כל פרצה וכל סדק בחוק המאפשרים להם לשרוד כארגון ולהמשיך לצבור את כוחם, ומכאן ההגדרה הרחבה והגמישה בחוק.

יחד עם זאת, נקבע כי שיקול דעתו של בית המשפט משמש כבלם וכאיזון לשיקול דעתה של התביעה בעשותה שימוש בחוק המאבק בארגוני פשיעה. עמד על כך השופט לוי בעניין "זוארץ", באומרו כי עיקר הסמכות להפעלת האמצעים הנקובים בחוק מאבק בארגוני פשיעה מוקנה לבתי-המשפט, על-פי שיקול דעתם השיפוטי.

בעניין "שורפי", נאמר כי במסגרת החוק האמור יצר המחוקק שני כלים למאבק בארגוני הפשיעה: הראשון הוא האפשרות ליצור זיקה בין ראש ארגון פשיעה לבין עשיה פלילית של חבר הארגון אף שראש הארגון לא ביצע אותה באופן פיזי. השני, הכפלת עונשו של מי שביצע את מעשהו הפלילי במסגרת ארגון פשיעה, וזאת בקביעה כי משקלה של עבירה הנעברת במסגרת ארגון פשיעה גדול ממשקלה שלא במסגרת זו.

בפרשת אלבז, ציינה כב' השופטת ברק-ארז, שההלכה הפסוקה עמדה על כך שהמונח "ארגון פשיעה", מתייחס לקשת של מצבים, ולא מחייב דפוס פעולה אחיד. אכן, מקרה ה"ליבה" של ארגון הפשיעה הוא זה שבו פעילות הארגון מושתתת על היררכיה וחלוקה ברורה לתפקידים, הארגון מקדש נאמנות "משפחתית" וסודיות, וחותר לצבירת מעמד ונכסים כלכליים תוך שימוש באלימות ובהשחתה של גורמים שלטוניים. עם זאת ולצדו, מוכרים גם ארגונים המקיימים את התכונות הנזכרות לעיל, כולן או חלקן, במידה פחותה. השופטת ברק-ארז ציינה כי יש להיזהר מהגדרה רחבה זו, שכן היא עלולה "לבלוע" לתוכה את דיני השותפות או להחליפם, זאת במיוחד כשמובאות בחשבון התופעה של עבריינות חוזרת והעובדה שמעשי עבירה רבים מבוצעים בחבורה.